אלימות כלפי נשים מהווה אחת התופעות החמורות ביותר בחברה המודרנית. היא פוגעת בזכויות היסוד של נשים לחיים, לביטחון ולחירות, ומעידה על כשלים חינוכיים, חברתיים, פוליטיים ותרבותיים. בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, האלימות המגדרית ממשיכה להכות בעוצמה, ולהותיר אחריה שובל של הרס וכאב אישי וציבורי.
בשנת 2024 נרצחו בישראל 36 נשים – נתון מדאיג במיוחד, המשקף עלייה חדה לעומת השנים הקודמות. רבות מהן נרצחו על ידי בני זוגן או בני משפחתן הקרובים, לעיתים לאחר שנים של אלימות מתמשכת. עם זאת, יש לזכור כי מקרי הרצח הם רק קצה הקרחון. על פי סקר הביטחון האישי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ17.5% מהנשים בישראל חוו בשנה האחרונה אלימות פיזית, מילולית או מינית – מדובר על מאות אלפי נשים בשנה. למרבה הצער, רק כשליש מהן פונות לגורמי אכיפה או טיפול, לעיתים מתוך פחד, בושה או חוסר אמון במערכות.
בשנת 2025 ממשיכה מגמת ההחמרה: שוב נרשמו 36 מקרי רצח של נשים, כבר במהלך החודשים הראשונים של השנה. מגמה זו מעוררת דאגה עמוקה, במיוחד על רקע משבר כלכלי וביטחוני מתמשך, שהחל באוקטובר 2023 והחריף את הפערים החברתיים. תקופות של מתח לאומי וחרדה ציבורית תורמות לעלייה במקרי האלימות במשפחה, בשל לחצים רגשיים, ניתוק חברתי וירידה בזמינות שירותים טיפוליים. הקיצוץ בתקציבים הממשלתיים בתחומי הרווחה, החינוך והבריאות פגע קשות במערכת התמיכה לנשים נפגעות אלימות, בעיקר בפריפריה ובחברה הערבית.
בין הגורמים הבולטים לעלייה באלימות ניתן למנות גם את נגישות הנשק הפרטי – גורם מסוכן במיוחד במרחבים ביתיים. בשנים האחרונות, בעקבות מגמות ביטחוניות, התרופפו הנהלים לאחזקת נשק אישי, ולעיתים התוצאה היא קטלנית: גברים חמושים שפוגעים בנשותיהם ובילדיהם.
לצד הנתונים המדאיגים, יש גם יוזמות חיוביות: קמפיינים ציבוריים, פעילות של עמותות, קווי חירום ושיתופי פעולה עם מקומות עבודה, המבקשים להפוך את ההתמודדות עם אלימות – משיח פרטי לשיח ציבורי. עם זאת, היוזמות הללו דורשות חיזוק ממשלתי עקבי ומתמשך, ולא פתרונות זמניים שמפסיקים ברגע שמתחלפת ממשלה או מתחלף שר.
המציאות הקשה הזו מחייבת את כלל החברה – לא רק את נפגעות העבירה – להירתם למאבק. נדרשת מדיניות לאומית כוללת שתכלול תקצוב הולם, חקיקה מחמירה, תכניות חינוך החל מגיל הגן, פיקוח הדוק על החזקת נשק, ושיפור משמעותי בזמינות השירותים לנשים במצוקה. יש להקים עוד מקלטים, להכשיר עובדים סוציאליים, ולקיים פעולות מניעה גם בקרב גברים – במיוחד גברים צעירים.
לסיום, יש לזכור כי מאבק באלימות נגד נשים אינו רק שאלה של ביטחון אישי, אלא שאלה של צדק חברתי. זהו מבחן לחוסן המוסרי של מדינה, ולמחויבותה לשוויון מגדרי. רק כאשר נשים ירגישו בטוחות ברחוב, בעבודה ובבית – נוכל לומר שחברה זו באמת שוויונית וצודקת.
